ילדים מתפקדים טוב יותר בכל התחומים, כשהם מרגישים טוב עם עצמם, בטוחים במקום שלהם, מחוברים ליכולות שלהם ומרגישים משמעותיים ובעלי ערך. לתחושה הזאת קוראים לעיתים ביטחון עצמי או תחושת שייכות או תחושת ערך והיא נרכשת באמצעות עידוד. עידוד הוא כל מה שמעלה את ערך האדם בעיני עצמו ולכל אחד בכל מצב, יש משהו ספציפי, ייחודי, שמעודד אותו: אהבה וחום, חיבוק, מילה טובה, הקשבה, אמפטיה, שיתוף, התייעצות, פרופורציה נכונה, הרגשת שייכות, הומור, קבלה, הדגשת החיובי, הערכה, אמונה ביכולות ועוד. כל אחד מאיתנו זקוק לעידוד על בסיס קבוע ובוודאי ילדינו הנמצאים בעיצומו של תהליך ההתפתחות שלהם. משפטים שיכולים לחזק ולעודד ילדים:

משפטים שמחברים את הילד/ה ליכולות ולעוצמות שלו/ה:

• "אני אוהבת את…הרעיונות שלך/הזהירות/הסבלנות/ההומור… שלך"
• "עשית בעצמך, את עצמאית/אמיצה/בוגרת/אחראית…"
• "אני סומכת עליך", "את יכולה", "אתה מסוגל בעצמך" "את תצליחי להתגבר"
• "ראיתי שנתת לו… את ממש נדיבה/חברה טובה/מתחשבת…"
• "אל תוותר תנסה שוב, אתה מסוגל",
• "אני אוהבת את שמחת החיים שלך/הצחוק שלך/ההתייחסות שלך…"

בגיל צעיר הילד זקוק מאוד למשוב מההורים כדי להכיר בערכו ולהאמין בעצמו. חשוב שהמשוב יהיה תמיד אותנטי וקשור למעשים שעשה: "אני מעריך אותך ואני אגיד לך למה…". ילד שמאמין ביכולות שלו יפתח אופטימיות ואומץ לעמוד באתגרים העומדים בפניו.

משפטים שמביעים אמפטיה:

• "אני יודעת שזה קשה", "מתסכל לנסות כל כך הרבה פעמים ולא להצליח.."
• "אני רואה שקשה לך, בוא ננסה שוב ביחד",
• "אני רואה שכואב לך עוד מעט זה יעבור"
• "גם אותי זה היה מרגיז/ מעציב/משמח/מאכזב…"
• "אני רואה כמה נפגעת", "אני מרגיש שאתה כועס",
• "אני איתך", "אני מבינה אותך".

לעיתים די באמפטיה כדי לשפר את הרגשתו של הילד ולחזק אותו. ביטוי של אמפטיה מצד ההורה נותן לילד תחושה שהוא לא לבד, שהרגשות שלו "נורמאליים" ושמותר לו להרגיש ככה. שיקוף הרגשות שלו ע"י ההורה בקול רם, מאפשר לילד לעשות סדר ובהירות בסערת הרגשות שהוא חש.

משפטים שנותנים תחושה של התייחסות אישית

• "שמתי לב שאתה אוהב…", "שמתי לב שהיום אתה רגוע יותר"
• אני רואה שאתה קצת מקנא/נעלב/עצוב…
• אני רואה שיש לך מצב רוח טוב היום!
• "מעניין אותי מה קרה לך",   "מעניין אותי מה את חושבת על זה"

חוויה של נראות (רואים אותי) והתייחסות אישית היא חוויה מעצימה. כל אדם זקוק לנפש שתתייחס אליו ותהיה מודעת לצרכיו הרגשיים והפיסיים. ילד ש"רואים אותו" חש שהוא חשוב, משמעותי ושאכפת להורה ממנו.

משפטים שמשקפים מאמץ/שיפור

• "שמתי לב שהיום אתה מקשיב יותר"
• "אני רואה שאתה רוצה… ומתאפק…כל הכבוד"
• "אני רואה שאת מאוכזבת ומנסה להתגבר"
• "אני רואה שאת כועסת ומתגברת על הרצון להחזיר לו..את ממש בוגרת".
• "אני רואה שאת משתדלת"
• "עוד מעט תתגבר על הכעס… כמו שהרגעת את עצמך אתמול".

חשוב להאיר ולעודד את המאמץ יותר מאשר את התוצאה. כך ירגיש הילד שהוא משתפר, גם אם עשה רק צעד קטן בהתקדמות לעבר היעד שלו. ההתמקדות בהשקעה שלו ובמאמץ, תדרבן אותו ותגביר את האופטימיות שלו להמשיך בדרך.

משפטים של שיתוף והתייעצות

• "אני רוצה לשתף אותך במשהו שקרה לי…"
• "אני רוצה להתייעץ איתך… מה דעתך?",
•  "חשוב לי לשמוע מה אתה חושב על זה"
• "אני אוהב לשמוע אותך מספר…"

ילד שההורה שלו משתף אותו במה שעובר עליו ומתייעץ איתו מדי פעם (בהתאם לגיל ולרמה של הילד), חש שהוא חשוב, שסומכים עליו, שמעריכים ומכבדים אותו ושהוא משמעותי ובעל ערך.

משפטים שמשקפים את התרומה והמועילות  

• "עזרת לי מאוד"
• "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך היום, כל כך עזרת לי"
• "את מעסיקה את עצמך כל כך יפה בזמן שאני עסוקה עם…זה מאוד עוזר לי".
• "בזכותך הספקנו כל מה שתכננו לעשות…"

חשוב לאפשר לילדים כבר מגיל צעיר לתרום ולהועיל. כשההורה יודע לקבל ומאפשר לילד לתת, הוא מפתח בילד מוטיבציה לנסות ולעשות שוב. ילד שתורם מרגיש נחוץ, משמעותי ובעל יכולת, האכפתיות שלו לסובבים אותו עולה, הוא מרגיש אחריות ורצון לשתף פעולה.

משפטים שנותנים פרופורציה נכונה:

• "לא נורא אולי בפעם הבאה" ,
• "מחר יום חדש ננסה שוב",
• "לכולם יש את אותה הבעיה".
• כולם רוצים שיהיה להם כזה/להצליח/להיות…"
• "כל ההתחלות קשות", "בפעם הבאה יהיה לך כבר יותר קל"
• "אין אף אחד שמצליח בכל"

אף אחד מאיתנו אינו מושלם וכולנו נכשלים מדי פעם. לכל אדם יש ערך גם ללא קשר להישגיו. חשוב לתת לילדים תמונת מציאות ריאלית המנוגדת לעולם התחרותי עם אידיאל המושלמות שבו אנו חיים. המסר שלא חייבים להצטיין כל הזמן, שמותר לטעות ומטעויות לומדים – הוא מסר מעודד ומרגיע. חשוב שגם ההורים יפנימו אותו ויתאימו את הציפיות שלהם מהילדים למציאות, ע"י כך שיאפשרו גם לילדים וגם לעצמם "לפשל" מדי פעם. אנחנו רק בני אדם ומחר יום חדש…

 

שושי ברנדס MA - ייעוץ והדרכת הורים, אימון אישי , הרצאות וסדנאות. 

     נייד: 0526119992

 

 

 

סמכות הורית היא התשובה לשתי שאלות עיקריות:

1) מי אני בוחר/ת להיות כדי שילדי יראו בי סמכות?  (הוויה/ being )

2) מה אני צריך/ה לעשות במציאות כדי להוות סמכות הורית? (doing)

הורה הנתפס בעיני הילד כ"סמכות" הוא הורה המהווה עבורו דמות משמעותית, עליה אפשר לסמוך, להישען ולהרגיש סמוך ובטוח. (השורש ס.מ.כ.= "לסמוך" וגם "להיות סמוך") סמכות הורית קשורה גם ליכולת של ההורה לקבוע מסגרת של נהלים וחוקים המושתתים על ערכיו האישיים והאוניברסאליים.

סמכות הורית היא ההוויה של ההורה שמתוכה נובעת אחר כך ההתנהגות שלו. עוד לפני שההורה פונה לילד שלו, הוא צריך להפנות את המבט אל עצמו פנימה ולבדוק: מה חשוב לי? אילו ערכים שלי אני רוצה להקנות לילדים שלי? מה הגבולות שלי? מתוך התשובות לשאלות הללו הוא מגבש לעצמו את ההוויה שתבוא לידי ביטוי בהחלטות שלו ובפעולות שלו. לדוגמא: אם אחד הערכים שלי הוא "כבוד הדדי", השלב הראשון הוא לוודא שאני פועל בהלימה לערך שלי: כלומר מכבד את הזולת ואת עצמי. לדוגמא: בשיחה עם הילד שלי, אני אקשיב לו כדי לנסות להבין אותו, בסבלנות ומתוך כבוד אליו כאדם, ובמקביל אצפה לאותו יחס גם ממנו. אם במהלך השיחה הילד ידבר אלי באופן בוטה/ בזלזול/בצרחות, אסביר לו, בלי כעס, ש"אני לא יכול להמשיך בשיחה אם לא נדבר בכבוד זה לזה". אם זה לא עוזר – ההורה צריך להפסיק את השיחה. כך הוא מכבד גם את עצמו ועומד מאחורי המילה שלו.

פעמים רבות, מתקשים הורים להוות סמכות מתוך רצון "להיות חבר" של הילד. לעיתים פשוט נמאס להם לריב עם הילד והם מעדיפים להתעלם או לוותר כדי להימנע מעימותים. במשך הזמן ההורה ממעיט להעמיד דרישות או גבולות והילד שלו מנהל את חייו על פי רצונותיו ובחירותיו. ילד שהכול מותר לו, חווה מצד אחד עצמאות ולומד לבחור ולקבל החלטות בעצמו, מה שחשוב להתפתחותו, אבל יחד עם זה, לא לומד לדחות סיפוקים, להתגבר על קשיים ולהתמודד עם תסכולים. יהיה לו קשה להשתלב בחברת ילדים אחרים ומסגרות אחרות בהן לא יהיה במרכז. חוסר הגבולות מבלבל אותו ומחליש את הביטחון העצמי. הוא עלול להגיע למסקנה שלאף אחד לא אכפת ממנו ושאין לו על מי להישען בעת הצורך.

כדי להוות "סמכות" על ההורה:   

• להיות מודל של אדם עם ערכים שראוי לכבד אותו.(ישר, אמין, שקול, מעורר הערכה…)
• להיות מישהו שהילד יוכל לסמוך עליו בעת הצורך.   
• לכבד את עצמו ואת המילה שלו.   

• להיות שלם עם הגבול שהציב. 
• להיות אדם שמפעיל שיקול דעת (לא מחנך ב"שליפה").   
• להיות דמות שאפשר לשתף ולהתייעץ איתה.

סמכות הורית משמעותה בפועל, מתן חופש בחירה בתוך מסגרת של גבולות. ההורה הוא שקובע את המסגרת. המסגרת כוללת את הקווים אדומים שלו בהם אין לילד בחירה. לגבי יתר הנושאים אפשר לערוך הסכמים בדרך של שיתוף והתייעצות הדדית (בהתאם לגיל וליכולת הילד). זהו סגנון הורות שהוא מצד אחד דרשני ומצד שני נענה לצרכי הילד.

איך זה נעשה במציאות?

• קובעים חוקים הגיוניים המושתתים על רציונל וערכים.
• שומרים בעקביות על הגבול שנקבע.
• כשמציבים גבול – מדברים בסימן קריאה (בלי סימן שאלה בסוף). במקום: "הולכים לישון, בסדר?" לקבוע עובדה: "הולכים לישון!"
• עומדים במילה שאומרים. המילים צריכות להיות מחוברות למעשים. לא מזהירים ומאיימים סתם.
• מקיימים הבטחות שמבטיחים. (לא להבטיח אם לא מתכוונים לקיים).

כל אחד יכול לבחור איזה הורה הוא רוצה להיות ולפעול בהתאם לכך! גם אתם!

בהצלחה!

שושי ברנדס MA - ייעוץ והדרכת הורים, אימון אישי , הרצאות וסדנאות. 

     נייד: 0526119992

 

 

 

לא פעם הורים מרגישים בלבול, חוסר ביטחון ואפילו חוסר אונים בכול מה שקשור לחינוך. איך לדבר כדי שיקשיבו? איך להגיב? כיצד לגרום לילד לעשות את החובות שלו? ההורה רוצה שהילד ינהג בצורה מסוימת והילד מתעלם ממנו למשל: "כמה פעמים אמרתי לך לסדר את החדר…" או שההורה רוצה למנוע התנהגות מפריעה למשל: "תפסיקו לריב על כל שטות…" ואינו מצליח . הוא מנסה שוב ושוב לנקוט בשיטות הידועות לו: מבקש, מסביר, דורש, דורש בתוקף, צועק ואם זה לא עוזר – מעניש.

עונש נתפס אצל הורים רבים כדרך חינוך יעילה כי רוצים "שילמד לקח", "שיפחד מהעונש", ויש אפילו שרוצים "שישלם ויסבול מההתנהגות הרעה". נכון, פעמים רבות עונש יכול להיות יעיל בעיקר בטווח הקצר ולהכחיד את ההתנהגות הבלתי רצויה. השאלה היא מה המחיר? 

• עונש בדרך כלל "נשלף מהשרוול" של ההורה ברגע של כעס ללא שיקול דעת וללא קשר למעשה. הילד חש מושפל ומתוסכל ומגיב אף הוא בכעס, בכי, התפרצות זעם, או בהתכנסות והתבצרות בתוך עצמו. התוצאה היא העכרת האווירה במשפחה, פגיעה ביחסים, הגברת תחושת ההתמרמרות של הילד ופגיעה בתחושת הערך שלו.
• לעיתים נדמה להורה שהשיטה אכן עובדת מצוין. "עובדה, הילד ממושמע, צייתן ועושה תמיד בדיוק מה שאומרים לו". במקרה כזה כדאי להורה לבדוק האם הצייתנות לא באה על חשבון התפתחות היכולת של הילד להפעיל גם שיקול דעת באופן עצמאי. הילד מתרגל לפעול מתוך ציות לגורם חיצוני ולא מתוך הבנה והפנמה של החוקים והגבולות. יותר מזה, מי יכול להבטיח לנו שהילד לא יפעל מתוך צייתנות גם כלפי זרים?
• חינוך הנעשה באמצעות עונשים עלול להעביר את ההתנהגות למחתרת ("כדי שלא יענישו אותי") ולמעשה ההתנהגות המפריעה לא נכחדת. הילד ימצא את הדרך לעשות "דווקא" בתחום אחר.

הורים לילדים בגיל הרך נוטים לעיתים "לחנך" במכות. "מכה קטנה על היד או על הטוסיק…" אם גם אתם חושבים שמכות הוא עונש "חינוכי" – נסו לחשוב איך תגיבו אם תשמעו שהמטפלת או הגננת נוקטים ב"שיטה חינוכית" כזאת ???

הכאת ילדים (גם מכה קטנה על היד) היא עונש משפיל המנצל את התלות של הילד במבוגר, ומעידה על חוסר האונים והחולשה של ההורה. ההורה פורק את התסכול שלו על הילד ומדגים לו חוסר שליטה וקושי להתמודד עם כעס. זוהי דוגמא אישית של ההורה שמגיב באלימות כדרך תקשורת. הילד לא לומד לרסן את עצמו וסביר שיגדל להיות אלים בעצמו. הילד הנענש/המוכה עסוק כל הזמן בשאלה: "האם אני ילד רע?" "האם אוהבים אותי?" העובדה שההורה שאמור למעשה להגן עליו הוא זה שתוקף אותו, מבלבלת מאוד. לעיתים קרובות ימשיך הילד בהתנהגות המפריעה כדי לבדוק שוב ושוב את השאלות האלה. במשך הזמן תתגבש אצלו המסקנה האישית שהוא לא אהוב, לא רצוי ולא שייך וכתוצאה מכך יפגעו בהדרגה הדימוי העצמי ותחושת הערך שלו.

פעמים רבות, חש ההורה אשמה לאחר שהעניש את הילד ומרגיש צורך לפצות אותו. זוהי תגובה שמפחיתה את תחושת האשמה של ההורה אבל מבלבלת עוד יותר את הילד ומחזקת את התנהגותו המפריעה. נוצר מעין מעגל שחוזר על עצמו: ההורה כועס > מעניש > מרגיש אשם> נותן פיצוי > הילד חושב שקיבל חיזוק כי המסר לא ברור לו והוא ממשיך בהתנהגות המפריעה ושוב ההורה כועס > מעניש…היחסים מתקלקלים וכך גם האווירה בבית.

כיצד להגיב על התנהגות מפריעה ובכל זאת לשמור על מערכת יחסים טובה והתפתחות תקינה?

על כך בפעם אחרת…

שבוע נפלא

שושי

שושי ברנדס MA - ייעוץ והדרכת הורים, אימון אישי , הרצאות וסדנאות. 

     נייד: 0526119992

 

 

בכל משפחה יש מדי פעם חילוקי דעות בין ההורים לגבי חינוך הילדים: להרשות או לא להרשות? מתי ללכת לישון? לוותר או לא? לתת לה להמשיך לבכות? להתערב או לא? כן להעיר להם או לא להעיר להם…נשמע מוכר???

הגיוני ודי צפוי שזה יקרה, כי כל אחד מההורים במשפחה, הינו ייחודי ושונה בתפיסת העולם שלו, באמונות ובערכים החשובים לו, ברקע התרבותי והמשפחתי שלו ובניסיון חייו. המטרות של כל אחד מבני הזוג בדרך כלל דומות:חינוך טוב לילד, הכנה לחיים, טובת הילד, אלא שהדרך להשגת המטרות, פעמים רבות שונה. הבעיה מתחילה כשכל אחד מהם משוכנע ב-100% שרק הדרך שלו היא הנכונה!

כשחילוקי הדעות רבים ובעיקר כשהם הופכים למריבות חוזרות  ליד הילדים, יש לכך מחיר:

• אווירה מתוחה ועצבנית בבית.
• הילדים לא יודעים מה מצופה מהם כי הגבולות לא ברורים להם.
• הילדים מנסים באופן קבוע לעבור את הגבול למרות האיסור כדי לבדוק אותו: "אולי הפעם זה יצליח".
• מתהוות קואליציות במשפחה: הורה אחד עם ילד נגד ההורה האחר.
• לעיתים התקשורת עם בן הזוג השני מתרחשת דרך הילד "תגיד לאבא שהרשתי  לך ושיפסיק להתעקש"

כדאי לשים לב אם הויכוח הגלוי בעניין חינוך הילדים, אינו מסתיר את העניין האמיתי שהוא מאבק כוחות סמוי בין ההורים: מי הורה יותר טוב? מי שולט ומי קובע?

כיצד בכל זאת לא תבלבלו את הילדים?

• חשוב שתשוחחו מדי פעם ביניכם ההורים, על נושאי החינוך ועל עמדותיכם.
• כדאי שתערכו רשימה של הנושאים עליהם אתם חלוקים, ותנסו להגיע ביניכם להסכמה לגבי העמדה שלכם בכל נושא.
• במידה ואין ביניכם הסכמה, עדיף שתחליטו מראש מי אחראי? לאילו נושאים ומתי?
• כשהורה אחד מיישם את האחריות שלו בתחום מסוים, רצוי שהשני לא יתערב!     אם קשה לו מדי להתאפק, עדיף שיצא פיזית מהמקום (ינשום עמוק וירגיע את עצמו…).
• חשוב שברוב הנושאים תגבשו עמדה ברורה, כדי לחזק את הסמכות ההורית שלכם וכדי שהילד שלכם ירגיש שיש לו על מי לסמוך.
• אם בכל זאת מנסה אחד מהילדים לגרור הורה לטובתו, אפשר להגיד:" אבא ואמא החליטו להתחלק באחריות עליכם וכרגע העניין בטיפול אבא (או אמא).
• חשוב להדגים כבוד לעמדה של ההורה האחר גם אם אתם לא מסכימים עם הדרך שלו. במקום להתווכח על יד הילדים תוכלו לדבר על כך ביניכם בפרטיות אחר כך.

יחד עם זאת, לא נורא שמדי פעם ייחשף הילד גם לדעות השונות שלכם. כך הוא לומד שבחיים יש תמיד יותר מדרך אחת לראות את הדברים! הוא רואה שלכל אדם יש דעה משלו שיכולה להיות שונה מדעתו של האחר, ואם אתם מצליחים להגיע ביניכם לפשרה או לפחות לכבד את דעתו של השני, זו יכולה להיות עבורו הכנה טובה לחיים!

דוגמא אישית של כבוד הדדי תלמד את הילדים לכבד אתכם ולכבד זה את זה גם כשאין הסכמה וחושבים אחרת.

לכל משפחה יש מערכת ייחודית של נורמות, חוקים וגבולות, מעיין קוד משפחתי הקובע מה מותר ומה אסור ומה יקרה אם לא יכבדו אותו. בתחילת הדרך ההורים הם הקובעים את המסגרת. גבולות חיצוניים אלה, יאומצו בחלקם בעתיד על ידי הילד, יופנמו ויבואו לידי ביטוי בהתנהגותו. תפקיד ההורים הוא לעזור לילד לגבש לעצמו זהות בעלת גבולות פנימיים ברורים ולאפשר לו להתנסות, להתפתח וללמוד, מתוך הרגשה של בטחון עצמי ותחושת יכולת. הגבולות החיצוניים שיופנמו, הם הבסיס לחוסן הפנימי שלו.

הגבולות במשפחה משקפים את העקרונות, הערכים והעמדות של ההורים. לדוגמא: "אסור לשחק בכדור בבית כי זה עלול להפריע לשכנים בקומה התחתונה". הערך העומד מאחורי הגבול הוא: התחשבות בזולת.

לפני הצבת הגבול, חשוב שההורה ישאל את עצמו מספר שאלות:

ü      מהם הגבולות החשובים לי כהורה? (מהם הקווים האדומים שלי להם לא אסכים בשום אופן, מהם הנושאים שעליהם  אני מוכן לנהל משא ומתן ובתנאים מסוימים להרשות, ומהם הנושאים שאני משחרר ומעביר לאחריות הילד).

ü      מה הרציונאל שמאחורי הגבול שלי? (ערכים/ בריאות הילד/ בטיחות…)

ü      האם אני שלם עם הגבול?

ü      מתי ואיך אעשה זאת? (  טון דיבור, מי אהיה שם? שלם עם עצמי, בהיר, עקבי, ענייני…)

הורה המרגיש שהוא שלם עם הגבול שלו, יצליח להציב אותו בדרך עניינית ויוכל לעמוד ביתר קלות, בתגובה של חוסר שביעות רצון של הילד (כן, מותר לו להיות לא מרוצה) ואפילו להיות אמפאטי אליו. גבולות יעילים יותר כשהם הגיוניים, מבוססים על הערכים החשובים להורים ומתאימים למציאות ולגיל הילד. הגבול אמור להיות ברור וחד משמעי וההורה צריך לשמור עליו בעקביות.

הורים כועסים (לעיתים בצדק) על הפרה של החוקים, בעיקר אם זו התנהגות קבועה של הילד, החוזרת פעם אחר פעם. במקרים אלה, הם עלולים להרגיש כאילו נכשלו בחינוך, וזה מגביר עוד יותר את תחושת הכעס והתסכול שלהם. במקום לשקוע ברגשות קשים ולקלקל את היחסים במשפחה, אפשר לנסות לראות את הדברים מזווית אחרת: גבולות שמופרים הם הזדמנות לדיאלוג, לברור, להתאמה מחדש למציאות הקיימת ולקבלת החלטות בהתאם לכך.

אפשר ליזום שיחה עם הילד בהתאם לגילו ולרמתו, ובדרך של שיתוף והתייעצות להגיע איתו להסכם. בשיחה כזאת חשוב שההורה ינסה להקשיב ולראות את הדברים גם מהזווית של הילד. חשוב לאפשר לכל צד לשתף בצרכים שלו, ובדרך של פשרה להגיע להסכם. ההסכם הוא לתקופה קצרה ומוגבלת בזמן, שבסופה בודקים שני הצדדים את יעילותו. בדרך זו יהיה הילד מעורב בקבלת ההחלטות על החוקים והגבולות וכך יהיה שותף באחריות לשמירתם.

כשהילד גדל, כדאי שרוב הנהלים במשפחה, יקבעו באמצעות הסכמים משותפים בין ההורה והילד ויעודכנו מדי פעם. החוקים והגבולות במשפחה, מאפשרים לחיות ביחד תוך שיתוף פעולה, שפה משותפת, הילד יודע מה מצפים ממנו ואינו עסוק כל הזמן בבדיקת הגבול. הוא לומד להתחשב באחרים ומרגיש בטוח.

 כל ילד זקוק לגבולות עם הרבה אהבה!

בהצלחה!

שושי ברנדס MA - ייעוץ והדרכת הורים, אימון אישי , הרצאות וסדנאות. 

     נייד: 0526119992