שקרים של ילדים

יצא לכם פעם (במקרה) לא להגיד את האמת כדי לא לפגוע במישהו?!?… "העוגה טעימה מאוד", "ברור שרואים שרזית", " לצערי לא אוכל להגיע בגלל אירוע משפחתי"… שקרים בתחומים מסוימים ובמידה מסוימת, מקובלים על רובינו ואפילו נתנו להם שם שהופך אותם בעינינו ללגיטימיים: "שקרים לבנים". לעומת זאת כשהילד שלנו בגיל הגן מתחיל לשקר, זה לא מקובל על חלקנו, ולעיתים גם מדאיג או מכעיס. צריך לזכור שלילדים צעירים עדיין לא ברור ההבדל בין סוגי השקרים. לא ברור מתי כן חשוב לומר את האמת ומתי דווקא להגיד את האמת ("יש לך ריח מסריח…"), נחשב "חוסר טקט" ועדיף לא להגיד דבר. מבלבל אותו למשל, שאמא מרשה לעצמה ללחוש לאבא כשהטלפון מצלצל:"תגיד שאני לא בבית" וזה בסדר, ולעומת זאת כשהוא אומר לה שאין היום שיעורי בית (ויש) – זה שקר.

אצל ילדים בגיל הרך, הגבול בין מציאות ודמיון הוא מטושטש. בגיל הזה הם חשים שהדמיון הוא העולם האמיתי, ולעיתים אף מעמידים את הפנטזיות שלהם במבחן כדי לבדוק מה אמיתי ומה לא. במקרה כזה, ההורה יכול להקשיב, להשתתף עם הילד בפנטזיה ויחד עם זאת להעביר לו מסר ברור שהוא מבין שזה דמיוני.

היכולת להמציא שקר (אחרי שהילד עשה מעשה אסור) מצביעה על התפתחות המצפון (הוא חש אשמה) ועל הבנה של מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה לא. יחד עם זאת, מגיע שלב בהתפתחות הילד (תחילת בית הספר), בו מצופה ממנו לא לשקר ולכבד את הערך של יושר ואמינות.

במקרים של שקרים כרוניים, כשהשקר הופך לשיטה – חשוב להורה לברר עם עצמו מדוע הילד משקר. האם לא מרוצה מעצמו כפי שהוא? האם חושש לשאת בתוצאות של ההודאה בהתנהגותו, האם חושש שהתגובה של ההורה תהיה קשה: מכות, עונש, השפלה, האשמה?

ילדים משקרים מסיבות שונות:

  •  כדי להתחמק ממטלה שצריך לעשות.
  •  כדי לא להסתבך עם האשמה (על מה שעשו או שלא עשו).
  •  בגלל פחד מהתגובה של ההורה (כעס/ אכזבה) או פחד מהעונש.
  • יש המשקרים כשחשים מבוכה, בושה, כדרך להגן על עצמם מפני מציאות שהם מתקשים להכילה.
  • יש המשקרים מתוך רצון לפאר ולהאדיר את עצמם.

אחד הדברים שהורה יכול לעשות כשהילד מרבה לשקר, הוא לשאול את עצמו באומץ:

  • האם הוא מאפשר לילד שלו לומר את האמת?  האם הוא מגיב לאירוע או התנהגות חריגה, בשליטה ואסרטיביות ולא בתוקפנות, כעס ושליפת עונשים? ילד שמענישים אותו כשמספר את האמת, לומד לשקר כדי להגן על עצמו.
  • האם הוא מאפשר לילד להיות "לא מושלם" ולא תמיד מצטיין בהתנהגות? האם הוא מאמין שמטעויות לומדים ומעביר לילד מסר שמותר לטעות לפעמים וגם להיכשל…?
  •  האם הוא סומך על הילד ומאמין לו? כשמבררים עם הילד משהו, עדיף לא להראות לו מראש שלא מאמינים לו (" אספת את הצעצועים?… מה כן, אני בטוח שלא"). הורה המתייחס לילד שלו כאל שקרן ומכנה אותו כך, מדביק לו סטיגמה שעלולה להפוך במשך הזמן לנבואה שמגשימה את עצמה. עדיף להתמקד בהתנהגות שבגללה הילד לא אמר אמת ולא בשקר עצמו. במקום להגיד: "אמרת שסדרת את החדר – למה שיקרת?" עדיף להתמקד בעובדה שהחדר עדיין לא מסודר.
  • האם הוא מכיר ביכולות של הילד, מעודד, מחזק ומקבל אותו כמו שהוא, באופן שהילד ירגיש בעל ערך ולא "יצטרך" לשקר כדי לפאר את עצמו?
  • האם הוא מהווה דוגמא אישית ומודל לילד ולא משקר בעצמו?

אם התשובה לשאלות האלו היא לא, שינוי בהתנהגות ובהוויה של ההורה עשויים לאפשר לילד להרגיש מספיק בטוח בעצמו ולא להזדקק לשקר. בכל מקרה כדאי לשתף את הילד ולהראות לו, מה קורה להורה כשהילד משקר לעיתים קרובות ולהגיד: "קשה לי לדעת מתי אתה דובר אמת ומתי לא – זה עלול לגרום לי לא לסמוך עליך".

במצבים בהם שינוי התנהגות ההורה לא מפחית את השקרים – כדאי לפנות לאיש מקצוע.

שושי ברנדס MA - ייעוץ והדרכת הורים, אימון אישי , הרצאות וסדנאות. 

     נייד: 0526119992

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה הורות ומשפחה, כללי,‏ עם התגים , .‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>